מה קרה לצמיחה הכלכלית של הודו?

ההבטחה הגדולה של מזרח אסיה מדשדשת: רק לפני מספר חודשים העיתונים הכלכליים המובילים התחרו ביניהם בהעלאת השוואות מחמיאות בין הפוטנציאל של הודו לבין זה של סין, בין הנמר הבנגלי לדרקון, ובהעלאת תחזיות ורודות וקרובות להשתלבותה של הודו בפיסגת המעצמות.

אולם הנתונים של הרבע האחרון הוטחו בפני חובבי הנמרים הבנגליים כמו מתז מים קרים: הצמיחה הכלכלית של הודו ירדה לאחרונה ל-5.3% בחישוב שנתי, הקצב הנמוך ביותר מזה שבע שנים. צריך לזכור שבינתיים ממשיכה אוכלוסיית הודו לצמוח בקצב מהגבוהים בעולם, כלומר שהצמיחה שלא קיימת בתוצר המשק צריכה להספיק ליותר ויותר פיות רעבים, ולא לשכוח את החוב החיצוני הגדל והולך, הרופי המידרדר והאינפלציה המטפסת.

הבעיות של הודו ידועות: תשתיות גרועות, שחיתות ועודף רגולציה שמסבכת את חייו של היזם. הודו מדורגת במקום ה-132 בקלות עשיית עסקים על פי המדד של הבנק העולמי, במקום ה-166 בקלות להקים עסק חדש ושימו לב לפרט הבא: המקום ה-181 בעולם (מתוך 183) מבחינת הקלות לקבל היתרי בניה ממשלתיים.

אחת האינדיקציות העגומות היא האחוז הגבוה של כסף הודי שמושקע במיזמים בחו"ל. כן, במידה מסויימת זה נובע מכך שהכלכלה התפתחה ויש הון עודף שמחפש יעדי השקעה, זה נכון, אבל למה לא להשקיע קודם כל פנימה? ההודי מביע אי אמון במערכת שבה הוא צמח.

ראש הממשלה הכלכלן איכזב

כאמור אלה בעיות ידועות ולא חדשות, אך הקהילה ההודית שמרה בכל זאת על אופטימית לאורך השנים למרות הכל, מתוך אמונה שהקו הוא קו של שיפור וגם מה שבידי המימשל יבוא על תיקונו עם הזמן. ובכן, הזמן הזה הגיע, ומאז שנת 2009 עומד בראש המדינה מנמוהן סינג, הפוליטיקאי הכלכלן שעמד מאחורי הרפורמות שפתחו את הודו לשוק העולמי בתחילת שנות ה-90. כגודל התקוות כן עומק האכזבה, ובמאמר של האקונומיסט מהעת האחרונה נכתב ביבושת כי ראש הממשלה הכלכלן לא ביצע אף רפורמה משמעותית מאז שנכנס לתפקידו, למרות שקיים צורך דחוף ברפורמות בתחומים רבים.

בעצם, כשחושבים על זה, הייתה רפורמה אחת כזאת, בעצם כמעט הייתה. ממשלתו של סינג הודיעה בשעתו על פתיחת השוק הקמעונאי ההודי לכניסתן של רשתות בינלאומיות. ענקים דוגמת וול-מארט וקארפור מיהרו לשכור שטחים ולשכור עובדים. הציפיה הייתה כי זה יפתח את המשק לתחרות שתעלה את השירות לצרכן ותקדם את הכלכלה ואז, בערך לפני שנה, הודיעה הממשלה על עצירת המהלך. למה? לחץ מצד השותפות הקואליציוניות שנושאות את עיניהן אל הקול בקלפי של בעלי חנויות המכולת. מוכר? טוב, כך זה בדמוקרטיה.

כניסתם של שחקנים בינלאומיים הוא דבר שהודו משוועת לו. הרשתות ההודיות פועלות בחוסר יעילות, איכות המוצר נמוכה בדרך כלל, קשה למצוא מגוון מוצרים אחיד בסניפים, ותשתיות ירודות של הובלה וקירור גורמות לכך שלא ניתן לרכוש תוצרת חקלאית מכפרים המרוחקים מהערים הגדולות. הכפרים הקרובים לערים מעלים מחירים, הכפרים המרוחקים לא מצליחים למכור והצרכן משלם ביוקר תמורת סחורה לא טריה. לא פלא שמי שפורחים הם בעלי הדוכנים המוכרים הכל ברופי.

הודו צריכה הייתה לצלוח בהצלחה את המשבר העולמי אפילו טוב יותר מאשר סין, למרות ירידת ההזמנות מאירופה וארה"ב, אבל משבר הציפיות שתואר כאן וההצבעה ברגליים של יזמים ומשקיעים טירפדו זאת והתגברות הצמיחה הפכה לשקיעה. החלום ושברו.

האם מר סינג זנח את האידיאלים שלו עם הגיעו לפיסגה? האם הוא גילה שקל יותר לפעול מתחת למטריה של ראש ממשלה חזק מאשר להיות ראש ממשלה חזק בעצמו? זאת כבר שאלה פוליטית, העובדה הכלכלית היא שהוא לא מספק את הסחורה שהיא תיקון הרגולציה, פתיחת סקטורים נוספים לתחרות בינלאומית, ומעל לכל המלחמה בשחיתות.

למה כל זה משמעותי לישראל? במערכת השיקולים של החברה הישראלית השוקלת אם לפעול בהודו צריך לזכור מצד אחד את היצירתיות והחוזקות האינטלקטואליות של ההודים לצד עלות היצור הנמוכה, אך גם צריך לזכור כי כל אלה אינם מספיקים בלי מעורבות נכונה של המימשל, וזאת לעת עתה מתמהמהת להגיע אל הודו. 

טל רשף מנהל את פורום אסיה – ישראל לעסקים, יועץ לפיתוח עסקי ועסקים בהודו , מחבר הספר המדריך הישראלי לעסקים בסין. מרצה לתרבויות ולעסקים במזרח אסיה.